Through the Eyes of the Israeli

The first thing you hear as morning comes over Jerusalem is the soft, persistent sound of a shofar blowing oncefrom a synagogue in the Old City, blending with the distant call of a muezzin and the scent of fresh challah andcardamom coffee drifting from a nearby house. That shofar sound carries our story back to a time of desert andpromise, when we lived as the people of Israel. Our ancestors built the Temple in Jerusalem that seemed totouch the sky, wrote the Torah and the Prophets that illuminated the world, sang psalms by the rivers of Babylon.Kings David and Solomon ruled with wisdom, the prophets called for justice, families celebrated Pesach andSukkot with stories and songs. Every family knew the exodus from Egypt, the return from exile, the bond with theland as father and the Torah as mother. That was our golden time: a land of mountains, desert, and sea, wherepeople lived with history as guide and hope as compass, bound by faith and memory.

But then came the wave from outside—and the wave from within. Thousands of years of diaspora, pogroms,inquisitions, and finally the Shoah where six million were murdered. The return in the 19th and 20th centuriesbrought hope, but also conflict with the people who had lived on the same land for centuries—Palestinians whohad their own roots, villages, and history, and who share the same patriarch Abraham, feeling the same deepbond with this land. The founding of the state in 1948 was for us a miracle of rebirth after centuries ofpersecution, but for many on the other side the Nakba: hundreds of thousands displaced, villages destroyed,families separated forever. Wars followed, intifadas, terror, rockets, checkpoints, walls. Every family knew thepain: a son who fell, a friend who was murdered, a night of sirens. And at the same time, we knew that on theother side the same pain lived—displaced families, broken homes, generations in refugee camps.

From that depth rises a pride that is deep and complex. The kibbutz where people work together, the tech thatchanges the world, the shofar that still sounds on Rosh Hashanah. Our music, our dances, our hope for a futurewhere both peoples can breathe. We have found our voice again: the return from exile, the hope that never dies,the attempts to make peace.

Yet the truth colors magenta like a sunset over the Old City. The scars remain: the Shoah, the terror, theoccupation, the checkpoints, the walls that divide, the sorrow on both sides that continues for generations. Theoutside world often looks with judgment—they see one side, but rarely feel the depth of both.

Still, we remember in silence: around the tables where Pesach is celebrated, during Independence Day when weraise our flag, in the streets where the spirits of both peoples still speak—we never forget who we were, and whowas beside us. We tell our children of David and of the Shoah, but also of the Nakba and of the hope for a daywhen both peoples can breathe. For only when we hear both stories can there ever be a bridge.

And yet… the shofar continues to sound, sharp and persistent, like a call that has not yet been answered. That isour secret and our pain: we share this land with another people who have the same patriarch Abraham, who feelthe same roots in this land.

Let us build for our children a future where everyone can live safely, and let the shofar become a call for peacefor everyone, so that this becomes a land and home of justice and peace!

January 2026

Manna Ori

מבעד לעיניו של הישראלי

הדבר הראשון שאתה שומע כשהבוקר מגיע לירושלים הוא הצליל הרך והמתמשך של שופר שנושף פעם אחת מבית כנסת בעיר העתיקה, מעורב בקריאה הרחוקה של המואזין ובריח של חלה טרייה וקפה הל שמגיע מבית סמוך. צליל השופר הזה נושא את סיפורנו חזרה לזמן של מדבר והבטחה, כשחיינו כעם ישראל. אבותינו בנו את בית המקדש בירושלים שנראה כאילו נוגע בשמיים, כתבו את התורה והנביאים שהאירו את העולם, שרו מזמורים על נהרות בבל. המלכים דוד ושלמה שלטו בחכמה, הנביאים קראו לצדק, המשפחות חגגו פסח וסוכות עם סיפורים ושירים. כל משפחה ידעה את יציאת מצרים, את השיבה מהגלות, את הקשר לארץ כאב ולא תורה כאם. זה היה זמננו הזהוב: ארץ של הרים, מדבר וים, שבה אנשים חיו עם ההיסטוריה כמדריך והתקווה כמצפן, קשורים באמונה ובזיכרון.

אבל אז באה הגל מבחוץ – והגל מבפנים. אלפי שנות גלות, פוגרומים, אינקוויזיציות, ולבסוף השואה שבה נרצחו שישה מיליונים. השיבה במאה ה-19 וה-20 הביאה תקווה, אבל גם סכסוך עם העם שחי באותה ארץ במשך מאות שנים – פלסטינים שיש להם שורשים, כפרים והיסטוריה משלהם, וחולקים את אותו אב קדמון אברהם, מרגישים את אותו קשר עמוק לארץ הזו. הקמת המדינה ב-1948 הייתה עבורנו נס של לידה מחדש אחרי מאות שנות רדיפה, אבל עבור רבים בצד השני – הנכבה: מאות אלפים מגורשים, כפרים נחרבים, משפחות מופרדות לנצח. מלחמות באו אחר כך, אינתיפאדות, טרור, רקטות, מחסומים, חומות. כל משפחה ידעה את הכאב: בן שנפל, חבר שנרצח, לילה של אזעקות. ובאותו זמן ידענו שבצד השני אותו כאב חי – משפחות מגורשות, בתים הרוסים, דורות במחנות פליטים.

מעומק זה עולה גאווה שהיא עמוקה ומורכבת. הקיבוץ שבו אנשים עובדים יחד, הטכנולוגיה שמשנה את העולם, השופר שעדיין נשמע בראש השנה. המוזיקה שלנו, הריקודים שלנו, התקווה לעתיד שבו שני העמים יכולים לנשום. מצאנו שוב את קולנו: השיבה מהגלות, התקווה שלא מתה לעולם, הניסיונות לכרות שלום.

אבל האמת צובעת מגנטה כמו שקיעה מעל העיר העתיקה. הצלקות נשארות: השואה, הטרור, הכיבוש, המחסומים, החומות שמפרידות, הצער משני הצדדים שנמשך לדורות. העולם החיצון מסתכל לעיתים קרובות בשיפוט – הם רואים צד אחד, אבל לעיתים רחוקות מרגישים את עומק שניהם.

ועדיין, אנו זוכרים בשקט: סביב השולחנות שבהם חוגגים פסח, ביום העצמאות כשאנו מניפים את דגלנו, ברחובות שבהם רוחות שני העמים עדיין מדברות – לעולם לא נשכח מי היינו, ומי היה לצידנו. אנו מספרים לילדינו על דוד ועל השואה, אבל גם על הנכבה ועל התקווה ליום שבו שני העמים יוכלו לנשום. כי רק כשנשמע את שתי הסיפורים, יכולה לבוא גשר.

ועדיין… השופר ממשיך להישמע, חד ומתמשך, כמו קריאה שעדיין לא נענתה. זה הסוד שלנו וגם הכאב שלנו: אנו חולקים את הארץ הזו עם עם אחר שיש לו את אותו אב קדמון אברהם, שמרגיש את אותן שורשים בארץ הזו.

בואו נבנה לילדינו עתיד שבו כולם יכולים לחיות בבטחה, ושיהפוך השופר לקריאה לשלום לכולם, כך שהארץ הזו תהפוך לבית של צדק ושלום!

ינואר 2026

מנה אורי